מה אתון משערין בהון. מה אתם אומרים בהם אם תלינן דרוב מן העכו''ם הן באין שהן הרוב היושבין בארץ ישראל או רובן מישראל שישראל הן הרוב והשיב לו שאין אנו יכולין לשער בהן דמספקא לן מי הן הרוב היושבים בא''י אלמא דלאו כ''ע מודים דרוב א''י נתונה ביד ישראל משום דאין אנו יכולין לשער עכשיו הגבול של א''י ולידע מה רוב היושבים בה וא''כ מוקמינן טפי להא דר''א דאיהו ס''ל נמי שאין רוב א''י נתונה ביד ישראל ומהאי טעמא דאין אנו יכולין לשער בהון. וכל זה פירשתי לפי ההגה שהגהתי לעיל אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר''א וכצ''ל ל''ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו''ם ודאי. דר''א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו''ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע ממעשרות והרי העכו''ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי ולא תלינן שמא העכו''ם מישראל הוא דלקחן להפירו' ושמא עישרן הישראל ולא יעשר אלא דמאי דר''א ס''ל דרוב א''י נתונה ביד עכו''ם והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן דהעכו''ם הזה מעכו''ם אחר הוא דלקחן ולפיכך מעשרן ודאי. ור' יוחנן קאמר דאין חילוק משום דאיהו ס''ל דרוב א''י נתונה בידי ישראל והלכך אף בלוקח מן העכו''ם תלינן דמן ישראל הוא דלקחן דאזלינן בתר רובא ואינו מעשרן אלא דמאי. וקאמר הש''ס דאפי' יסבור ר''א כר' יוחנן בזה דרוב א''י בידי ישראל היא שפיר נמי מיתרצא מילתי' משום דר''א חייש למיעוטא ושמא אותו העכו''ם מעכו''ם אחר הוא דלקחן והלכך צריך לעשר ודאי. ומייתי ראיה כהדא בורכיא שהיתה מסתפקת מן האיסור יום א' ועשו אותו היום הוכיח לכל הימים וגזרו עליהן וה''נ לר''א בלוקח מן העכו''ם דחיישינן למיעוטא דהעכו''ם שבא''י והקשה ר' יוסי על זה דמעתה לא נקבל גרים כלל דגר אחד שיש בו ספק שמא מעמון ומואב יעשה הוא הוכיח לכל הגרים אלא ודאי הא לאו מילתא היא ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא דבהא פליגי דר''א סבר דרוב א''י בידי עכו''ם היא ור' יוחנן סבר דרובה בידי ישראל היא ולכ''ע אזלינן בתר רובא וכדאמרן. ומייתי השתא ראיה מן הדא דר' זעירא דשלח לשאול על הנקליבס מה הם אומרים בזה אם היא רובה מן העכו''ם או רובה מן ישראל והשיבו לו שאינן יכולין לשער בהם אלמא דלכ''ע בתר רובא הוא דאזלינן אלא שהם לא יכולין לשער והשתא מוקמינן נמי להך דר''א ור''י דתרווייהו ס''ל דבתר רובא אזלינן ובזה מתפרשת הסוגיא יותר נוחה וכפשטה ושייכא שפיר הא דבתרה דמתניתא מסייעא וכו' תניא כותיה דר''א ותניא כותיה דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

לר' אלכסנדרא דצדוקא. ממקום צדוקא ושאל לו אילין ניקלוויסא דהכא. והוא שם עשב חשוב כדתנן בפ''ק דע''ז החצב והנקליבס:

ועוד מן הדא ראיה דאיכא למ''ד דאין הדבר ברור אם רוב א''י ביד ישראל היא או לא:

ר' יוסי בעי. עלה דלאו מילתא היא והדא דבורכיא גופה איכא למיקשי עלה דאי חיישינן להכי א''כ מעתה ניחוש נמי בגר שבא להתגייר שמא מעמון ומואב הוא ונימא דאין מקבלין אותו ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים בתמיה והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא:

כהדא בורכיא. שם מקום שהיתה מסתפקת יום אחד מדבר האסור שמכרו בה שהיה מסתפקין ומשתמשין מזה ואמרו חכמים נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים וחיישינן לדבר האסור בכל הימים אלמא דמשום יום אחד בלבד אמרו כן וה''נ דאף דהעכו''ם מיעוטא הן בא''י אזלינן בתר מיעוטא:

ר''א סבר מימר רוב א''י נתונה ביד עכו''ם. כלומר דהש''ס מפרש טעמיה דר' אלעזר דמוקי להמתני' דבלוקח מן העכו''ם מיירי משום דאיהו סבר דרוב א''י בידיהם הוא וסתם הלוקח מן העכו''ם שהן רב היושבים בה הוא לוקח והלכך מוקי להמתני' דבהכי איירי ומדייק הא בלוקח מהישראל מעשרן ודאי וכדאמרן אבל ר' יוחנן סבר דרוב א''י היא נתונה ביד ישראל ומסתמא משל ישראל הן וקתני דאינו מעשרן אלא דמאי והיינו נמי טעמיה דר' יוחנן בלוקח מן העכו''ם דג''כ צריך לעשר דמאי משום דכיון דאיכא רוב ישראל חיישינן שמא לקח העכו''ם מהישראל ומוכרן לו כדפרישית. ואפי' יסביר ר''א וכו'. כלומר ומאי דוחקא דמוקמית לה דפליגי בהא דאפי' תימא דר''א נמי סבר לה כר' יוחנן דרובה של א''י נתונה ביד ישראל מיתרצא שפיר מילתיה משום דר''א חייש למיעוט והלכך מוקי להמתני' בלוקח מן העכו''ם וטעמא דמעשרן דמאי משום דאיכא למתלי שמא משל עכו''ם הן ואף דמיעוט הן אזלינן נמי בתר מיעוטא:

לא שנו אלא הלוקח מן העכו''ם אבל הלוקח מישראל ודאי. כצ''ל דהא אמתני' קאי וקתני דמתעשרין דמאי וא''כ מאי לא שנו וכו' דקאמר אלא דנראה דט''ס הוא. כלומר הא דתנינן אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום ומשום שבידוע הוא שאלו מינין החשובין מא''י שהחזיקו בו עולי בבל הן כדפרישית במתניתין וקאמר ר' אלעזר דלא שנו אלא בלוקח מן העכו''ם דאיכא למימר שמא משלו הן ואיכא למיחש דשמא העכו''ם לקחן מישראל ומוכר לו והואיל וספיקא הויא לפיכך מעשרין דמאי אבל בלוקח מישראל מעשרן ודאי שהרי ידוע הוא שממקום החיוב הן באין. ר' יוחנן אמר דאין חילוק דמתני' סתמא קתני ובין שלוקח מישראל ובין שלוקח מן העכו''ם דמאי הוא דמעשרן וטעמא בלוקח מן העכו''ם דחיישי' שמא לקחן מישראל ולא עישרן הישראל וכן הלוקח מישראל אינו מעשרן אלא דמאי דהוי כדין כל הלוקח מע''ה דהרי בהכי קיימינן בדיני דמאי דספק הוא אם עישרן או לא והואיל דאין ע''ה נאמן על המעשרות צריך הלוקח ממנו לעשר דמאי:

אלא כיני הא וכו'. כלומר אלא מחוורתא כדאמרינן מעיקרא:

אחד עכו''ם וא' ישראל וא' כותי ואחד עם הארץ. אם הוא פעמים שלוקח מן העכו''ם ופעמים שהוא לוקח מישראל הלקוח ממנו הוא דמאי וכדמסיק:

אימתי בזמן שרוב מכנסו ישראל. שהרוב שהוא מכניס לביתו למכור מישראל הוא שלקחן אבל אם היה הרוב שלוקח התגר הזה מן העכו''ם פירותיו ודאי ואינו נאמן לומר זה לקחתי מישראל ומתוקן הוא והיינו נמי דתנינן בתוספתא את שדרכו לימכר דמאי. שרוב מה שמכניס הוא לימכר מישראל הן נאמן לענין שא''צ לעשר פירותיו ודאי אלא דמאי והכי איתא נמי בתוספתא פ''ד כדמייתי הש''ס והאי ברייתא מסייעא לר''א דאם רוב מן העכו''ם מעשרן ודאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן והאי ברייתא דתני ר' נחמיה כוותיה דרבי יוחנן היא:

התגר בכ''מ דמאי. הכי תנינן בתוספתא (פ''ג) הלוקח מן התגר ואמר זה מתוקן וזה אינו מתוקן אף על המתוקן אינו נאמן את שדרכו לימכר דמאי נאמן וה''נ הברייתא שמביא הש''ס מתפרשת מעין התוספתא דתגר העכו''ם בכל מקום שהוא מוכר פירותיו דמאי:

מה אנן קיימין. והשתא במאי עסקינן הא דקתני מתעשרין ודאי בכל מקום דמשמע דאף שאינו לוקח מאותן המקומות עצמן אלא בכל מקום שהוא לוקח וניכרים הן שהן רמוני בדאן או חצירי גבע צריך לעשרן ודאי וממי לקחן זה הלוקח עכשיו:

בעי קומי ר' מנא. ואמאי הכל הוא דמאי ונחזי ממי לקח האיש הזה שהוא המוכר עכשיו ונאמר אם מישראל לקח אז הוא דמאי ואם מן העכו''ם יהא ודאי דקס''ד שידוע הוא באיזה פעם לקח מישראל ובאיזה פעם לקח מן העכו''ם והכל מפירות של עצמן הוא:

תיפתר שהיה התגר עכו''ם. הא דקתני פעם אחת מן העכו''ם היינו מן התגר עכו''ם שלוקח מאנשים הרבה:

וישראל ועכו''ם מטיילין לפניו דמים. כלומר שישראל ועכו''ם מטיילין לפניו ודמים בידיהם שמכרו לו פירות שלהם ולא בלוקח מן העכו''ם מפירותיו קאמר וכיון שזה התגר עכו''ם שמכר לזה המוכר עכשיו לוקח מישראל ומעכו''ם תלינן לקולא וכל מה שניקח ממנו דמאי הוא ולא ודאי והיינו כר' יוחנן:

והא מתניתא מסייעא לר' יוחנן. ואמאי לא אייתית סייעתא לר' יוחנן ממה דשנינו במשנה (פ' י''ז דמסכת כלים) דתנינן שם הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדאן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר''מ וכו' אר''י לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום:

לפי שבדאן וגבע שני מקומות של כותים הן והכותים אינם מעשרים מה שמוכרים דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:

אם בלוקח מישראל בהדא תנינן ודאי. בתמיה ואמאי ולא יהא כשאר הלוקח פירות מע''ה שאינו מעשר אלא דמאי אלא כי אנן קיימין בלוקח עכשיו מן העכו''ם וטעמא דהחמירו באלו לפי שהן באין ממקומות הכותי' שלא עישרו הפירות שמכרו והעכו''ם הרי לא עישר והלכך הן ודאי הא שאר כל הדברים דמאי ואפי' בלוקח מן העכו''ם וסייעתא לר' יוחנן וקשיא לר' אלעזר:

אמר רב שמואל בר יצחק. לעולם בודאי ובלוקח מן ישראל אנן קיימין והא דקשיא אם בלוקח מישראל אמאי מעשרן ודאי תיפתר שהיה אגרונימוס גדול. השר של המדינה. ברבה ריש פ' ויקרא אגרונימון של המדינה. והיה בא לשם ודחק על המוכר שימכור בזול ומחמת כן התירו לו חכמים להיות מוכר טבלים שלא יצטרך ליטול מהן המעשר והלכך הלוקח בזה הזמן יחוש לעצמו וצריך לעשרן ודאי:

איזהו התגר. תוספתא (פ''ד). שיהא לו דין התגר והלוקח ממנו מעשר דמאי בזמן שרוב מכנסו מישראל כדלעיל כל שהביא התבואה והפירות ושנה ושלש דבג' פעמים מוחזק הוא לתגר:

הביא ג' משואין כאחת. אם דיינינן ליה כתגר ופשיט לה הש''ס דאין זה תגר בזה אחר זה הוא דהוי תגר:

למפרע הוא נעשה תגר. לאחר שהוחזק ג''פ אי אמרינן דמעכשיו ולמפרע יש לו דין תגר או דוקא מיכן ולהבא ומפרש ואזיל הנפקא מינה:

בא והתקין אם בא הלוקח ממנו לתקן את מה שלקח בפעם ראשונה ושניה דאין תימר מכאן ולהבא הוא דהוחזק לתגר אבל לא למפרע וא''כ מה שלקח מקודם שהוחזק הוי ודאי ומעשר מזה על זה ואי אמרינן דלמפרע הוא נעשה תגר אין לעשר מזה על זה דהוי כמדמאי על דמאי ואין מעשרין לכתחילה מזה על זה דילמא האי מעושר והאי לאו מעושר ולא איפשטא:

הוא ובנו ופועלו שהביאו למכור מהו שיצטרפו לשלשה משואין כאחת. כלומר אם אינם נחשבין אלא בצירוף ג' משואות ביחד ולא הוחזק לתגר כדאמרינן לעיל דבעינן עד שיביא ג''פ זה אחר זה או דילמא מכיון ששלשה הן שהביאו הוי כמי שהביא ג''פ זה אחר זה:

ר' יונה בעי. על הא דמספקא ליה לר' מנא שהרי ספינה הבאה מרומי או מאיזה מקום וכמה מינין יש בה ואתה רואה אותם כאילו אחד וכלומר שאע''פ שנגמר כל מין ומין בפ''ע אפ''ה אינם נחשבין לזה אחר זה לפי שבפעם אחת הובאו וה''נ מאי מספקא לך בהביא הוא ובנו ופועלו הרי באו כולן ביחד והוו כספינה שבאה ובה כמה מינין שהובאו בפ''א:

הפירות לא הילכו בהן וכו'. תוספתא שם. כלומר שאין הולכין אחר אלו הדברים לומר שניכרים הן שבאו מא''י או מחו''ל מפני הריח או המראה או הטעם שבהן שאלו הם כך ואלו כך או שנלך אחר הדמי' שהבאין מכאן משתלמין כך והבאין מכאן משתלמין בפחות בכל כיוצא בזה אין הולכין אחריהן אלא אחר הרוב אם רוב הפירות שבשוק מא''י הן באין חייבין בדמאי ואם רוב מחו''ל פטורין:

אם היה יין. כלומר מלבד ביין שבזה ניכר הוא הרבה אם הוא יין חדש שהובא ממקום פלוני או יין ישן שהוא ממקום פלוני ובמקום אחר אינו מצוי יין ישן והילכו בו אחר הטעם:

ועכו''ם פטורין. כלומר והעכו''ם ודאי לא מעשרי שהרי אין חייבים הן לעשר:

דיהודאי ישראל מתקנן. כלומר היהודים הכשרים שבישראל הן שמתקנין המעשרות ומ''מ יש בהן שחשודין על המעשרות:

בשאר שני שבוע דמאי. אבל בדמאי בשאר שני שבוע היינו טעמא:

ועכו''ם פטור. כלומר של עכו''ם פטור ואינו נוהג בו שביעית וא''כ ישראל ועכו''ם רבים על הכותים שנמצאו שם וחשודין על השביעית והולכין אחר הרוב ולפיכך אין חוששין שמא פירי שביעית הן:

ומשני. שאני שביעית לפי שישראל משמטין ואינם חשודין על השביעית:

הרי אלו היתר בשביעית. ואמאי ויהיו בשביעית שביעית כשאר פירות שביעית ומפני מה לא חששו שם גם לשביעית כמו שחששו בדמאי:

הרי אילו. המינין שמנו נוהגין שם בשביעית היתר ובשאר שני שבוע נוהגין בהן דמאי וכדמפרש טעמא:

הרי אילו בשביעית היתר. סיומא דמיליהון דרבנן היא אלא משום הא דר' אבמרי הפסיק במיליהון וחוזר ומסיים אותן:

מיליהון דרבנן אמרין וכו'. כלומר דמשמע ממיליהון דאילו רבנן דפליגי אהא דר' יצחק דקאמר שהן נוהגין בקיסרין היתר בדבילה דהא מנו כל הדברים האסורין מקסרין משום דמאי החטים או הפת שהובאו וכו' ולא פירשו בהדיא לדבילה לטעמא משום דתניתה במתני' ופריך עלה והא תנינן נמי אורז וכמון ואפ''ה פירשו אותן אלא הוי על כרחך שיירי' היא מותרת היא שם כר' יצחק ולא כר' אבמרי דבעי למישמע מהני מיליהון דרבנן:

ר' יצחק בר' אלעזר. ואיכא דאמרי דכך א''ר יצחק בשם זוגא דקסרין כל דחמי מיא שוריי. כל המקום שנראה מי נהר של קסרין נוהגין היתר בדבילה ששם היא מצויה דוגמת הדבילה שבא''י ועד היכן. אית דבעי מימר עד מקום הנקרא מגדל מלחא וא''ד עד מערת טלימון:

ישראל ועכו''ם על הכותים. כלומר והשתא מצטרפין אותן ישראל שאין נאמנין על המעשרות ושל עכו''ם עם של הכותים שאין חוששין לעשר מה שמוכרין והן הרוב ולפיכך החמירו בדמאי יותר משביעית:

עד היכן. דינו כקסרין לענין דמאי וקאמר אלו מקומות פונדקא דעמודא וכו':

וצורן. ועיר צור ודאי כקיסרין הוא ומה שחששו בקיסרין כן נמי בצור:

אזלית לקסרין. וראיתי אותם שהן נוהגין בהדא דבילתא שיריי. היתר הן נוהגין בדבילה המצויה שם ואינן חוששין שמא מא''י הובאה ושאלתי לר' יצחק בר אלעזר ואמר לי כך נהג זוגא דרבנן דהתם היתר בדבילה:

בולכסין. הן מיני עכביות וממיני ירקות הן. הערוך:

מהר המלך. שהוא מא''י:

בלבנין. שהן חזקתן מהר המלך ורבנין דקסרין אמרין באדומין הוא שחששו:

וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו. והלא אסא ויהושפט ביערו כל הע''ז אלא אותה עברה הניח לו הקב''ה לחזקיהו להתעטר בו ולהיות על שמו אף אנו כן:

והתיר את כולה. בית שאן ע''פ עדות זו שאינה מא''י שהחזיקו בה עולי בבל:

אסור לבר נש מיעבד מלה בצבורא. שלא יעשה דבר בפני הרואין שמא ילמדו ממנו היתר למקום אחר כעובדא דר''מ שמפני שראה אותו אוכל מן הגינה העיד זה ואני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו כלומר יכול להיות שאותה הגינה הפקירו בשביעית ולהיו' מיוחדת לר''מ א''נ שהיה יודע שאותה הגינה מן המותר היא:

דהתיר את כולה. בתמיה ורבי למד ע''י כן והתיר את בית שאן כולה:

במוצאי שביעית. אף בא''י דתלינן שמח''ל הביאו א''נ שמא נתגדלו במוצאי שביעית כדאמר לעיל (פ''ז דפאה) שאמרו לו באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ובמוצאי שביעית מיד:

יהיו הכל מליזין עליו. שהתיר מקום שנהגו בו אבותיו איסור ואמר להן באו ונדיין ואני מביא לכם ראיה מן הכתוב: